להיפ-הופ מספר מאפיינים, ערכים, שאפשר להקביל ולקשר לעוד מרכיבים של החיים.
1. שימוש חוזר
איך הומצא ההיפ-הופ? הדי.ג'יי הראשון שהמציא את ההיפ-הופ, הריץ תקליטים על פטיפון וחיפש מקומות שאין בהם את הזמר. ברגע שהוא מצא ברייק שהיה מספיק ריתמי ומגניב הוא החזיר אותו הרבה פעמים ע''י סיבוב התקליט אחורנית במהירות (סקרצ'ינג) ומשם נולד המושג לסמפל (סמפל – דוגמית). מהפעולה הזו נוצרה כל תרבות ההיפהופ. זו הייתה מוזיקת מסיבות, נטולת כלים, שיצרה מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת. השימוש החוזר הזה נוצר מתוך עוני, ופתח אפיק ליצירה עבור אנשים עניים שלא היה להם כסף להקליט מוזיקה מקורית באולפן. זה היה פיתרון זול ויצירתי שבעתיד ישנה את כל תעשיית המוזיקה העולמית.
לימים זה התפתה להיות הבעה עצמית ייחודיות. לקחת צלילים, עבודה שמישו כבר עשה, הפקה עם נגנים של זמר עם סאונד ייחודי – עולם שלם - ופשוט לשנות לה את הקונטנט, ההקשר, ולהשתמש בזה ולהתכתב עם זה.
את השימוש החוזר הזה אפשר לראות בהרבה מקומות אחרים – לדו' במימז, חנויות יד שניה, אומנים אורבניים שמתעסקים באומנות ממוחזרת, הצלת אוכל (דאמסטרינג). אנשים מאמינים שהפחתת ייצור הפסולת זו הדרך להציל את העולם ולדעתי זה מתחבר לאלמנטים של ההיפ-הופ.
מאיור - לסמפל
2. האסל
לדחוף, למכור. או במילים אחרות יזמות ושיווק, נטוורקינג. בעצם מדבר על הצורך שלך לשווק את עצמך ולמכור את עצמך ואת המוצרים שאתה מייצר כל הזמן. מייסדי תרבות ההיפ-הופ מדברים על זה שההאסל גרם לאומנים להיות יצירתיים. לגלות את הצדדים העסקיים, להתפתח, להבין איך הם מגיעים לקהל חדש, לשיאים חדשים. הרבה אנשים מצאו את המקום שלהם במוזיקה דרך הצד העסקי. יש הרבה מאוד סיפורים על אומנים שנהיו מנהלים, או מנהלים של עצמם או חברים של אותו אומן שנהיו המנהלים והם השתמשו בכל מיני טקטיקות כדי לקדם את המוזיקה - כמו לדוג' לקחת את כל מי שהפיץ סמים בשכונות ולהגיד לו להפיץ את הסמים בתוך קסטות של מוזיקה, או לעשות קלטות אוספים (מיקסטייפים) שיצאו בהפקה ביתית ולא מסחרית ולמכור את זה מהבגאז' של האוטו שלך או ללכת לתחנת רדיו ולדאוג שהמון חברים שלך יתקשרו לבקש את השיר הספצפי שאתה מקדם ואז לתחנת רדיו זה נראה כאילו יש הייפ על השיר הזה.
הדעה הרווחת היא שהדבר הזה לא אותנטי והוא פוגע באומנות – בהיפ-הופ זה הפוך. שים ת'שם שלך בתוך השירים כדי שיזכרו, תקדם, תשווק את עצמך - זו הדרך היחידה שתגיע לאנשים.
לדעתי המוטיב הזה גורם לאנשים להיות יותר מציאותיים, הוא מפתח את החוש העסקי ובסופו של דבר הוא שגרם להצלחה של הז'אנר.
אורטגה - האסל // עם טונה
3. תרבות המעגל
אחד המאפיינים הבולטים הוא מעגל ראפ. ליטרלי מעגל של ראפרים שבמסגרתו כל פעם מישהו אחר נכנס ונותן קטע. בדר''כ מתקיים לפני ואחרי הופעות. הפלטפרומה הייחודית הזו מתחברת לי מאוד למושג "כל העולם במה". גם פינת רחוב עזובה יכולה להיות הבמה עליה ראפר צעיר נותן את הופעת חייו.
מעגל הראפ מבוסס על אלמנטים של חבורה, קבוצתיות, חתירה לשיוויון, כבוד הדדי, שיתוף-פעולה. לכל אחד יש את התור שלו, כולנו גם קהל וגם אומנים.. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. כל הדברים האלה באים לידי ביטוי בתרבות של ההיפ-הופ. תרבות שבמסגרתה יש הרבה מאוד קליקות, הרבה מאוד חבורות שכולן עושות את אותו דבר: ראפר, מיקרופון, ביט, מילים. זהו. זה לא כמו להקה שיש בה גיטריסט, מתופף, זמר וכו'.. לא . כל אחד עושה את אותם הדברים, אבל באופן אחר.. יש לו את הפלואו שלו, את הצליל הייחודי שלו, הפרייזינג, הכתיבה, יש מישהו שיותר טוב בהוקים (פזמונים) או מישו שיותר טוב בהייפ (להרים את הקהל). מדובר בחבורה הומוגנית הומוגנית שבתוכה אנשים צריכים לוותר על אגו, להתמודד על תחרותיות שצריכה לזוז הצידה. יש הרבה מעגלים בראפ. ראפרים מכירים אחד את השני ומגיעים, לא צריכים כמעט כלום חוץ מבוקסה שמפעילה את הביטים. אם זה מעגל יותר מושקע או באירועים אז מביאים דיג'יי ומביאים PVC לרצפה לברייקרים.
בתחילת התפתחות ההיפ-הופ בשנות ה-70, מעגלי ראפ הייתה פלטפורמה מאוד פופולרית לראפרים, ברייקרים ומשוררי רחוב. קרבות ראפ – תחרות ליריקלית במסגרתה שני משתתפים יורדים אחד על השני תוך אלתור על המקום - היה דבר מאוד נפוץ בזמנו.
מעגל ראפ
4. אותנטיות
לא כל זמר הוא סינגר-סונגרייטר. זמרים לא חייבים להיות אלה שכותבים את השירים, הם צריכים להיות מוכשרים ווקאלית. הם מקבלים מילים ולחן, הולכים למפיק, נכנסים לאולפן עם עוד מס' נגנים ומוציאים את השיר.
בהיפ-הופ באופן ספציפי ובשונה מסגנונות אחרים – האותנטיות והאמינות מאוד חשובה. הראפר חייב להיות זה שגם כותב את המילים של עצמו וגם מבצע על הבמה. זה חלק בסיסי מאוד בתרבות. הוא כותב את החיים שלו. הוא מביע את עצמו ואת הזהות שלו. השם שלו, מקומות שהוא היה בהם, ייצוג של העיר שלך ואת המקום שאתה בא ממנו
בדומה לטאגים של הגרפיטי – יש קטע ידוע שבטאגים (כתובות) של גרפיטי כל קרו משתמש בקידמות של המקום. בת''א יכתבו 035 ובצפון אנשים יגידו ''יש ראפ ב-04" וזה מרכיב חשוב, אותנטי. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" זה מושג שההיפ-הופ מאמץ, כמו גם "אפשר להוציא את הילד מהשכונה אבל לא את השכונה מהילד".
לסיכום, האמת שלך היא דבר קריטי ביכולת של קהל להאמין לך. כתיבת המילים, כמה אתה מייצג את מאיפה אתה מגיע וכמה אתה מביא את הזהות שלך – אלה מדדים קריטיים להצלחה בתרבות ההיפ-הופ.
713 - אל תשכח
לסיכום – כל המרכיבים האלו
שימוש חוזר, האסל, תרבות המעגל ואותנטיות הם ערכים שאדם יכול לשאוב מהן